חברתי היקרה י' הפצירה בי במשך חודשים לצפות ב"עמוק באדמה". בסופו של דבר התרציתי ופצחתי במלאכת השלמת כל חמשת העונות בזו אחר זו. העונה הראשונה, או לפחות תחילתה לא עושה חסד עם הצופה; הדמויות עושם רושם שטחיות, מעצבנות וקרות. על העלילה קצת קשה לעמוד בשלב כה מוקדם אבל בהחלט לא משהו ששווה להתעכב עליו יותר מדי.
אומנם, רזומה עשיר באפיצה מול הטלויזיה הביא לפיתוח סיבולת מברזל - אפילו לשידורי הטלטקסט המיתולוגיים של ערוץ 1. בעונה השניה כבר הייתי מכורה. בלי לשים לב הייתי חלק מהעולם העצוב/מצחיק של נייט, קלייר, רות', דייויד, ברנדה ושות'. השתאיתי מול ההתפתחות והבניה הגאוניים של הדמויות והעלילה. נקשרתי לכולם (חוץ מלריקו. מה לעשות י' - לא עבד:) - לא היה דבר כזה פרק אחד ביום, מינימום שלושה.
הסיבה לפוסט הזה היא למעשה סצנת הסיום של הסדרה. בדיעבעד התחושה היא שכל העונות נבנו סביבה - סצנה עגולה ומושלמת ועצובה להחריד אך עם קתרזיס שמשאיר שביב תקווה כלשהו.
שם הפרק הוא "Everyone's waiting" שבאופן מבריק יצר קשר בין הסצנה בה נייט "נגלה" לקלייר לפני עזיבתה לניו יורק ומשכנע אותה לרדת למסיבה שנערכה עבורה - everyone's waitig הוא אומר, לבין סצנת הסיום בה קלייר במן road trip בדרכה לניו יורק. הדרך שעוברת, אלגורית כמובן לזמן שעובר, כשהעריכה נעה בין קלייר והדרך, לאנשים בחייה, הצצה לחייהם בעתיד עד למותם הבלתי נמנע. המוות יוצר בעצם איחוד מחדש של המשפחה - everyone's waiting, allright!.
Sia היא בהחלט לא מהזמרות-יוצרות האהובות עליי, אבל השיר התאים כמו כפפה ויצר יחס פסקול-תמונה מהאיכותיים שראיתי.
מי שכרגע צופה או מתכוון לצפות ב"עמוק באדמה" - אין יותר ספוילר מזה. לשיקולכם:
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה